היום לפני שנה אספתי את חפצי המעטים (שהתגלו כחפצי הרבים… לא יאומן כמה שטויות אוגרים בתשע ומשהו שנים…), הסתובבתי בחדרים הריקים של דירה קטנה וצנועה שקראתי לה בית כמעט שבע שנים. כשנכנסתי אליה הייתי ילדה קטנה ושובבה, וכשנעלתי את דלתה, יצאתי ממנה אישה עם בעל ובטן קטנה של פרי אהבתינו, בדרכינו חזרה אל ארצינו, מולדתינו… מצד אחד, הדבר הכי טבעי לעשות, חוזרים הביתה, אל המדינה שלנו, השפה שלנו, המוכרת, מצד שני, אחרי כל-כך הרבה שנים יש חששות, והמוכר הפך לזר, והכל שונה… מי היה מאמין שעברה כבר שנה?! עברנו והסתגלנו והתרגלנו… והפכתי לאמא לילד עם עיניים חכמות, שכשאני מסתכלת עליו משחק בסלון אני צריכה לצבוט את עצמי כדי להזכיר לעצמי שזה שלי, שהוא שלי וזה אמיתי… ועם הלידה שלו פתאום תקף אותי גל יצירתיות, ועלו בלי מילים ומחשבות וטעמים ואהבות, ונולד הבלוג הקטן הזה, הבייבי השני שלי שלאט לאט גדל, והוביל אותי לסדנאות, שעות קטנות של אושר בהן אני מצליחה לשתף באהבה שלי למטבח האיטלקי, אבל מעוררות בי געגוגים לריחות של שכונה יפה ולדירה ההיא, הקטנה, שבה הכל התחיל… שנה, לא הרבה זמן, או המון זמן, הספקתי כל-כך הרבה, אבל גם כל-כך מעט, קצת מלנכולית היום, עושה חשבון נפש… האם זה היה הדבר הנכון לעשות? טוב שחזרנו? מקווה שכן… שנגדל ונתפתח ונכה שורשים והכי חשוב שנהיה מאושרים…
בא לי קפיצה קטנה לרומא, לרדת במעלית הישנה ולהריח את ריח המאפייה מתחת לבית, לעשות סיבוב קטן ברחובות של השכונה, שם לעומת פה, הזמן די עוצר מלכת…. אני מאמינה שאם אחזור לשם בעוד תשע ומשהו שנים, אמנם יבנו בתים ויפתחו חנויות חדשות, אבל הריח יהיה אותו הריח, האנשים ברחובות יהיו אותם אנשים, שיעצרו ליד פרצוץ מוכר ויתלוננו על החום, וידונו דקות ארוכות על מה אכלו אתמול, ומה יאכלו בצהריים, ואז גם בערב.. ככה זה באיטליה, משתנים אבל נשארים דבוקים אל העבר והמוכר… תודה לך רומא על שנים יפות, ולפעמים גם קשות ועל התמודדויות, ובעיקר על טעמים וריחות ….
ולחשוב שכבר שנה חלפה לה
אתם רוצים משלוח של כל טוב?
הזמן עובר מהר כשנהנים… 😉
תודה מותק, אבל מסתפקים במה שיש פה… דווקא מגיעים לתוצאות לא רעות…
ד״ש ונשיקות
כמה כיף שאתם פה, סוף סוף קצת יותר שלנו, קצת פחות של הרומאים. זה לא פשוט להיות פה לפעמים, ומתגעגעים מידי פעם אבל אני בטוחה שממרחק זו תיזכר כאחת השנים המשמעותיות בחייכם. אוהבת