יומולד'ת שנתיים

שכחתי את יום ההולדת של הבלוג… כבר כמה ימים אני מסתובבת בתחושה שיש לי משהו ב-26 לחודש ולא מצליחה להזכר במה מדובר. נלחצתי הבוקר כאילו שכחתי יום הולדת של חברה טובה, או של קרוב משפחה, בכל זאת, הבלוג מלווה אותי כבר שנתיים, לפחות פעם בשבועיים, גורם לי לעצור משגרת החיים, לשבת עם הזכרונות ולנסות למשות עוד מתכון קטן או זיכרון קצר מהשנים הארוכות שלי באיטליה… והשנים כבר עוברות, חזרנו לפני שנתיים וחצי, כבר בטח פתחו ברומא כל מיני מסעדות חדשות, שאני לא מכירה, ובנו בניינים חדשים ומרכזים חדשים, אבל הריחות בסמטאות הם בטח אותם הריחות, והפיאצות הן אותן הפיאצות, והסוחרים בשווקים מוכרים את מרכולתן והצעקות באיטלקית הן כמו שירה לתיירים, ולי נותנות תחושה של בית… כבר שנתיים שאני משתפת, במתכונים, בחוויות, בתחושות, בכל פעם מחדש הזכרונות ממלאים את הלב והפה, מפעילים את כל החושים עד שפוסט חדש נולד, והשנים עוברות, עבר כל-כך הרבה זמן, אבל כאילו רק אתמול חזרתי, ישראלית אבל קצת שונה, עדיין שואלת כשאני יוצאת מחנות: "כמה מגיע לך?", כי כן, נתת לי משהו מעצמך… נתת לי שירות, קשה לי עם ה"כמה?" "כמה זה?" "כמה זה עולה לנו?"…

אז שכחתי, אז אין עוגות חגיגיות או תבשילים מסובכים ששומרים לחגיגות גדולות, רק הרבה זכרונות והרבה אהבה למטבח האיטלקי, לארץ המגף הזאת… כאן, מהבית, מהארץ הקטנה שלי… חצי סיכה על מפת העולם, יש בי קצת משתיהן, ופה בבלוג הקטן שלי, בבייבי שלי, אני משלבת בין שתי הארצות שלי.

והיום? יום הולדת… עוצמת את העיניים ומדמיינת את עצמי מתופפת עם העקבים על הסנטפייטריני, המרצפות הקטנות ברחובות הישנים, אוכלת סופלי קטן להרגיע את הרעב, ממשיכה למסעדה של פלביו, שאני כל-כך אוהבת, ואוכלת מנה של קצ'ה פפה. ורק מטיילת ומסניפה, והשמש החורפית זורחת, ועושה את רומא כל-כך יפה בתקופה הזאת של השנה… ופוקחת את עיני, ואני כאן בשרון, עם עצי התפוזים והלימונים מחוץ לחלוני, וקצת אפור היום, אבל לא קר, וחוגגים יום הולדת…

מזל טוב 🙂 שנמשיך להנות ממאכלים טובים וטעימים, ובעיקר איטלקים…

שבוע טוב,

רומי