** המתכון נערך בנובמבר 2017 חג שבועות קרב ובא. בפרסומות ובכל מקום מדברים ורואים גבינות, כשגרתי ברומא נהנתי מגבינות מסריחות וממוצרלה די-בופלה טרייה, והשתגעתי מזה שאין לאיטלקים גבינות רזות, וקוטג'… איך אפשר בלי קוטג'… והיום, אני יושבת מול הטלויזיה, גומרת חבילת קוטג' שלמה עם כפית, ומשתוקקת למוצרלה טובה… ככה זה, אנחנו אף פעם לא מרוצים,
איזה גאונים האיטלקים… יודעים לנצל כל דבר במטבח, אפילו לחם מיום אתמול…. נכון, נכון, הם לא המציאו את הגלגל, והצרפתים מכינים קרוטונים ועוד כל מיני דוגמאות… אבל אני פה כדי לפרגן לאיטלקים, לא ככה?! 😉 בכל מקרה, ברוסקטות… כשאחד החברים הקרובים שלנו הגיע לאיטליה, והגשתי לו בהתלהבות רבה ברוסקטה עם עגבניות טריות ובזיליקום, הוא הסתכל
הימים האפורים האחרונים בילבלו אותי והעלו בי חשק למנת ריזוטו חם, אבל יחד עם זאת לתחושה של קיץ. בימי הקיץ הרומאיים אהבנו לנסוע לאיזור הים לעיירה פיומיצ'ינו או לאוסטיה, ולאכול פירות ים מול הים, זהו החוף הכי קרוב לרומא, וזוהי גם התקופה שארצינו הקטנטונת כל-כך רחוקה וכל-כך חסרה. פירות ים תמיד נותנים תחושה של ים
כשהתחלתי לכתוב את הבלוג, לא הכרתי כל-כך את העולם הזה, העולם ה"בלוגרי". לא עקבתי אחרי בלוגים, לא ידעתי מה כותבים או איך כותבים, פשוט התיישבתי מול המחשב, והתחלתי לכתוב. לכתוב על אהבתי הגדולה לאוכל בכלל, ואהבתי העוד יותר גדולה למטבח האיטלקי בפרט, לשתף כדי להראות עד כמה הפשטות של המטבח האיטלקי מדהימה, ולאילו תוצאות אפשר
ראיתם איזה ארטישוקים יפים יש היום?! ממש מזמינים ומעוררי תיאבון… אני מתה על ארטישוקים, את הירושלמי אני מכירה קצת פחות, כי התחלתי להעריך ארטישוקים רק כשכבר חייתי באיטליה, אבל את אלה הרומאים הגדולים והיפים…. אני מוכנה לקבל בכל צורה ובכל פסטה או תבשיל. אני זוכרת ימים, שהייתי הולכת לירקן או לסופר רואה את הפרחים הגדולים
חגים, או בעצם אוכל בחג, זוהי מהותינו בתקופות שכאלה… איפה נאכל, ומה נאכל, ואם אכלנו אוכל מבושל היום, אז מחר נעשה "על-האש" כדי לשנות אוירה… אבל העיקר ש"כו-לנו מסובים"… עוברים ברחוב ויש ריח של אוכל מכל חלון, מתרחקים אל הטבע וריח הבשרים על הגחלים הלוהטות מגרה את האף והבטן מתחילה לתת אותותיה…איזה מזל שאו-טו-טו זה
חופש. המוני ישראלים עולים על מטוסים ליעדים אקזוטיים רחוקים, או רק קופצים לאירופה הקרובה, אני לעומת זאת לאחר שנים בגולה שמחה סוף-סוף להיות בארצינו הקטנה ולהשאר בחוג המשפחה. מי מכם שכן עומד לבקר ברומא האהובה, זה מה שאני הייתי עושה… קמים בבוקר, איזה כיף, למרות התחזיות השמש זורחת. יוצאים אל העיר, ומתחילים את הבוקר עם
אמרו שירד גשם, אז חשבתי לנצל את ההזדמנות להכין עוד מנה מעט חורפית… גשם בינתיים אין, אבל הרווחתי ארוחת צהריים טעימה… כשגרנו ברומא ורצינו לצאת קצת מהמולת העיר, היינו נוסעים למחוז אומבריה או למחוז אברוצו, לנוף ההררי הירוק, לשקט של הכפרים ובעיקר, לאוכל המקומי. האוכל של המקומיים, אוכל מסורתי עוד מהתקופות של פעם, בשר ציידים
איזה אביב מדהים! השמש זורחת, הציפורים מצייצות, הכל כל-כך פורח מסביב, כל-כך יפה… חבל שהעונה הזאת קצרה, ועוד לפני שמרגישים היא עוברת. ישבתי בשמש בחצר וחשבתי לעצמי, כמה זמן יקח לי להתגעגע לאוכל איטלקי אחרי החופשה הגרגרנית שלי… זה לקח לי בדיוק סוף שבוע אחד של פיתות וקצת חומוס לחזור לחפש במתכונים שלי מתכון טעים
חזרנו. עייפים אך מרוצים, ובעיקר מאוד מדושנים. טיול הקולינריה שלנו כלל טעימות מדרום איטליה, מצפון איטליה וממרכזה, ואפילו קפיצה קטנה לבווריה לאכול קצת שניצל, קניידל ותפוחי אדמה…. אבל היום האחרון, ה"גרנד פינלה" היה אצל פלביו. "Flavio al Velavevodetto" (או בתרגום חופשי: פלביו באמרתי לכם, או ב-i've told you so) היא מסעדה רומאית מדהימה, ואל תגידו
שיר איטלקי ישן מתנגן בליבי… "Quanto sei bella Roma, quanto sei bella Roma a Primavera" (כמה יפה את רומא, כמה יפה את רומא באביב…), ואכן כמה יפה את. מסתובבת בעירי שלי, הכל כל-כך יפה, כל-כך מוכר… השלטים והפרסומות, הרחובות ההומים בקבוצות נערות ונערים, שיצאו לשמש, צעקות הנהגים בכבישים, מוכר אך עם זאת שונה, היום אני
** נערך בנובמבר 2021 אני נוסעת לרומא. הכרטיסים כבר מוכנים, המזוודות מאווררות וההתרגשות בשיאה 🙂 . אחרי חצי שנה במולדת, אני נוסעת לבקר בעיר האהובה הזאת כתיירת. כל-כך מחכה להסתובב ברחובות ובפיאצות, להריח את ריח הערמונים שמוכרים בכל פינת רחוב בימי החורף הקרים, לבקר בשכונה הישנה שלי, לאכול קורנטו (קרואסון בדיאלקט הרומאי) במאפיה מתחת לבית,
בימים הקרים האלה הגוף ממש דורש מנה מהבילה, שתחמם את הגוף והנפש. החלטתי להתפנק בריזוטו, אבל לא באופציית הריזוטו עם הפטריות הקלה והמוכרת. נזכרתי שאכלתי פעם בצפון איטליה מנה של ריזוטו עם רדיקיו. רדיקיו (כפי שכבר סיפרתי פעם) הוא מעין כרוב סגול מריר, שאחרי שמבשלים אותו הרבה זמן, הוא מאבד ממרירותו ומוסיף ארומה טעימה ומיוחדת
מאז ומתמיד הייתי מכורה לנוטלה. כשהייתי קטנה, והנוטלה עדיין לא הגיעה לארץ, אבא שלי תמיד חזר מביקורים באיטליה עם נוטלה לילדה המכורה שלו. הפינוק היה עד כדי כך גרוע, שבקייטנות לא הייתי מוכנה לאכול את הפיתה עם שוקולד ה״שחר״… לא נוטלה, לא אוכלים. בשנים האחרונות אני ממש משתדלת שלא תהיה לי צנצנת בבית, אין מה
בעלי אמר שבא לו טרלי, או בשם החיבה שלהם טרלוצ'י. taralli pugliesi הם עוגיות מלוחות ופריכות, הדבר הכי קרוב לזה בארץ הן העוגיות של עבאדי, אבל הטרלי יותר קטנים וקשים, יותר פריכים, את הבצק שלהם מכינים ללא מים בכלל, וכמובן הם הרבה יותר טעימים. בעלי טוען שכשהוא נוגס בטרלי אמיתי עולים בו זכרונות ילדות. כפי
זוכרים את הפוסט הקודם? הכל התחיל בגלל אותה הפיצה… רצינו פיצה מושקעת, עם רוטב טעים ומוצרלה טובה, אבל כשהלכתי לסופר לקנות אותה, המוצרלה ממש לא הייתה מיוחדת ושווה, ולא רצינו לאכול פיצה עם סתם פתיתי גבינה, והריקוטה בזמנו הייתה כזה סיפור הצלחה, אז אמרנו…למה שלא ננסה להכין גם מוצרלה בבית? להכין מוצרלה זה קצת (הרבה) יותר
להכין פיצה מעולה בבית זה לא בשמיים. מי מכם שחושב שבגלל שיש לו תנור חשמלי "רגיל ופשוט" בבית ובכלל לא חושב לקרוא את המתכון, טועה! המתכון נוסה עשרות פעמים בתנור הביתי שלי (שטוען שהוא מגיע ל-250 מעלות…לא בטוח :-)) והתוצאה תמיד מעולה. אל נא תרפו ידיכם, טיפל'ה מאמץ, ויש לכם בבית פיצה….מאמה מיה! ברומא יש
שעת ארוחת הצהריים מתקרבת. במקרר יש חזה עוף, וכמובן שתמיד יש תפוחי אדמה בבית. שוב נאכל שניצל ופירה? כל האופציות האחרות תמיד מייבשות את חזה העוף, והארוחה יוצאת עצובה… אז זהו… שזה לא חייב להיות ככה. יש באיטליה מנה קלילה ומהירה שנקראת סקלופיני. סקלופיני הן פרוסות בשר דקות לבישול מהיר. המנה המקורית נעשית בדרך כלל
פוקצ'ה היא לא בצק רגיל לפיצה. פיצה שלא מכוסה בעגבניות, גבינות ותוספות נקראת פיצה ביאנקה (פיצה לבנה), והיא אכן בצק פיצה שפשוט נשאר לבן כמו שהוא, לא זאת הכוונה בפוקאצ'ה. יש כל מיני פוקאצ'ות באיטליה, ואופנים שונים להכין אותן במחוזות השונים. המיוחדת מכולן (לפחות לטעמי) היא הפוקאצ'ה ממחוז פוליה (Puglia), הרי היא הפוקאצ'ה מבארי, הפוקצ'ה
סופי השבוע החורפיים האלה מזכירים לי את סופי השבוע ברומא. לעיתים יורד גשם, לעיתים זורחת השמש והטמפרטורות יורדות. בימי שבת שכאלה אהבנו לנסוע לקסטלי רומני (castelli romani). במרחק של 30 ק"מ מרומא, יוצאים מהעיר הגדולה ומרגישים ממש חוץ לארץ. אגם נמי המדהים הנחבא בין הגבעות הירוקות, יערות הערמונים, שבצילם צומחות פטריות הפורצ'יני. הטירות היפות בעיירות
כמו שהבטחתי הריקוטה הפכה לניוקי של ריקוטה. אלו ניוקי טעימים ומהירים, לעומת ניוקי אמיתי מתפוח אדמה שגוזל קצת יותר זמן הכנה… את הניוקי העשויים ריקוטה הכרתי במסעדה מעולה ברומא, שנקראת "Renato e Luisa" מסעדה שגם זכיתי לעבוד במטבחה מספר חודשים. כשהתחלנו לדבר על להכין ריקוטה בבית, נזכרתי בפעם ההיא, לפני כמה שנים, כשביקרתי בפעם הראשונה
התעוררתי הבוקר עם חשק עז לריקוטה. ריקוטה טריה וטובה מחלב פרה או מחלב עיזים. חוצמזה שזה כיף גדול לאכול אותה אפילו סתם עם לחם טרי, אפשר להכין ממנה אלפי דברים, ממנה ראשונה ועד מתוקים. פעם, שם, ברומא, בכל סופר מתחת לבית הייתי מוצאת ריקוטה טרייה ומשובחת. לצערי בארץ המבחר לא גדול, והגבינה יחסית יקרה. לכן…התחיל
סיפור האהבה שלי עם האמטריצ'יאנה (Amatriciana) התחיל לפני כתשע שנים, כשרק הגעתי לרומא. אבא שלי, שגם הביא אותי לאיטליה, לקח אותנו למספר לא מבוטל של מסעדות. טעמנו אחת, טעמנו אחרת, ועם השנים מסעדה רומאית אמיתית נחשבה לכזאת רק על-פי איכות האמטריצ'יאנה שלה. ובחנו מסעדות רבות…רבות מאוד… מקור האמטריצ'יאנה היא מהעיירה אמטריצ'ה שבמחוז לציו (Lazio) שבירתו
יום של חורף. מהימים האלה שבכלל לא בא לך לצאת מהבית. מגיעה שעת הצהריים ואיתה התאבון. מה בא לי לאכול?! מתחילה להסתובב במטבח, מהארון למקרר, מהמקרר למזווה, הרעב מתגבר ועמו העצלות…בא לי משהו טעים בלי להתאמץ. טוב, אין ברירה, נאלתר פסטה. פותחת את המקרר, סורקת מהר מה יש, ומה אין…. פטריות, יש! אפונה, יש! קישוא